התרבות הפופולרית של השנים האחרונות, החל מהסרטים בהוליווד ועד הסרטים בנטפליקס, מראים בהרחבה את תופעת הלם הקרב והפוסט טראומה, בעיקר בקרב יוצאי צבא. אולם בעוד תופעות לוואי של זעם, חרדות, פלאשבקים מטלמות היטב, פחות מראים לציבור הרחב תופעת לוואי של הלם קרב – הימנעות מפגישה עם אנשים, מה שמגביר את בדידותו של הלום הקרב ואת מצוקתו
אין ספק כי הלם קרב ופוסט טראומה כתופעה חברתית עברה תפנית בשנים האחרונות. מתופעה שאפילו הנפגעים ובני משפחותיהם היו מתביישים לדבר עליה, ובטח שלא מבקשים סיוע והכרה בגינה – היא הפכה לתופעה מסוקרת ומדוברת בהרחבה גם בקרב יוצאי הצבא וכוחות הביטחון, וגם בתרבות הפופולארית, לרבות סרטים שוברי קופות, הצגות תיאטרון וסדרות מצליחות בטלוויזיה.
באותם סרטים, הצגות וסדרות מראים את התופעות הידועות ביותר של הלם קרב: התפרצויות זעם, חרדות, סיוטים, פלאשבקים. מראים כמובן גם את חוסר השתלבותם החברתית, את הקשיים והמאבק לחיים נורמליים של הסובלים מהלם קרב ופוסט טראומה – כי כל אלו מצטלמים טוב ומספקים דרמה שמעניין לצפות בה.
אולם דווקא את אחת מתופעות הלוואי הפחות מוכרות של הלם קרב ופוסט טראומה פחות מראים, כי למעשה קשה מאוד לצלם אותה ישירות: הימנעות מפגישה עם אנשים. זו תופעת לוואי לא ויזואלית, היא יותר הימנעות מפעולה מאשר פעולה שניתן לצלם.
כמובן זכורה סצנת השיחה של ג'ון רמבו עם מפקדו ב"משחק הדמים", בו הוא מתוודה כי הוא אינו מדבר עם אנשים במשך ימים שלמים לפעמים – אבל מעבר לכך, אי שם בשנות השמונים של המאה הקודמת, אין ממש תיעוד של הימנעות מפגישה עם אנשים של הלומי קרב ופוסט טראומטיים.
למעשה, זוהי אחת מתופעות הלוואי הכי שכיחות של הלומי קרב. כאשר הם מבינים כי סיטואציות חברתיות קשות להם, או כי הם נוטים שלא להשתלב בהן בגלל מצוקתם הנפשית, הלומי קרב ופוסט טראומטיים מפתחים אסטרטגיה של הימנעות מפגישה עם אנשים, הן כדי להסתיר את מצבם והן כדי שלא להיקלע למצוקה רגשית ונפשית שמתלווה לעיתים לסיטואציות חברתיות מורכבות בצל הטראומה ממנה הם סובלים.
אסטרטגיה זו מוכיחה עצמה לזמן קצר, כי היא כביכול מונעת את ההתנגשות בין הלום הקרב לבין הסובבים אותו, אולם למעשה לאורך זמן היא מגבירה בקרבו את תחושת הבדידות, המתוארת לפעמים כמו "כלא" שבו הם "כולאים" את עצמם, ומתמודדים לבד עם מצבם הקשה, ללא יכולות להתגבר עליו.
אם גם הסביבה הקרובה שלהם מוותרת על פגישה עם הלומי הקרב, הם מרגישים עזובים ונטושים, ואפילו חשים תחושה של נבגדים ממש – מה שעלול להגביר את הכעס, הזעם והייאוש. במקרים קיצוניים, בדידות כזו הנגרמת על ידי הימנעות מפגישה עם אנשים מצד הלומי הקרב, מובילה אותם למעשי התאבדות.
לכן על סביבתם הקרובה של הלומי הקרב והפוסט טראומטיים להיות עירניים ולהתעקש על מגע חברתי קבוע עמם, על מנת להשגיח עליהם מצד אחד, ולספק להם חברה שתסייע להם לפרוק את המתחים והעומס הנפשי הגדול שבו הם מצויים. כמובן, יש לעודד את הלומי הקרב הנמנעים מפגישה עם אנשים להגיע לטיפול ובכך להקל על שורש הבעיה.
טיפול, ביחד עם סביבה חברתית ומשפחתית תומכת, יכולים לסייע מאוד להלומי קרב ופוסט טראומטיים להסתדר במצבים חברתיים, לחזור לחיי חברה ולהשתקם.
