כשמדברים על הלם קרב, רוב האנשים מעלים בדמיונם יוצאי צבא, אולם המודעות המתרחבת לתופעת הלם הקרב מראה כי לא רק יוצאי צבא סובלים מהלם קרב – אלא גם אנשי כוחות ההצלה, וכן יוצאי מערכות הביטחון הלא צבאיות. האם המדינה מטפלת בהם כראוי? אפשר לעשות הרבה יותר
כאשר מדברים על תופעות של הלם קרב או פוסט טראומה, רוב האנשים מתכוונים ללוחמים שהיו בצבא ויצאו עם צלקות נפשיות עקב החוויות והמראות שראו במהלך שירותם הצבאי. רוב הציבור מקשר את תופעת הלם הקרב עם שירות צבאי, ואינו מעלה על דעתו כמעוט שישנם רבים שנפגעים מהלם קרב קשה גם מחוץ למערכות הצבא.
אולם תמונה זו משתנה, כאשר המודעות הגוברת להלם קרב חשפה בשנים האחרונות, לרבות בכתבות עיתונאיות וספרים אוטוביוגרפיים, את העובדה כי גם יוצאי מערכות הביטחון, כמו המשטרה, השב"כ והמוסד, לוקים בהלם קרב, וכן אנשי כוחות ההצלה, כמו מד"א וזק"א, חשופים לתופעה.
הסיבה, מן הסתם, ברורה: כמו בצבא, גם אנשי כוחות הביטחון וההצלה חשופים למראות קשים ולחוויות קשות; אם נוסיף לכך את העובדה כי מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1990, העורף הפך לחזית והטרור היכה בגלים גדולים במרכזי הערים בישראל – הרי שזירת הקרבות עברה לתוככי ישראל יותר ויותר, בשעה שלפני כן שדה הקרב התנהל רחוק מעיני הציבור.
אולם מסתבר כי הטיפול בתופעות של הלם קרב אצל אנשי הצלה וביטחון שונה ביחס לטיפול שמקבלים יוצאי צבא הלוקים בהלם קרב. יוצאי הצבא המוכרים כהלומי קרב מקבלים סטטוס של "נכי צה"ל", ומטופלים גם על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון וגם על ידי ארגון נכי צה"ל.
למרות ההשגות הרבות שיש להלומי הקרב יוצאי הצבא על אופי ואופן הטיפול בהם על ידי מערכת הביטחון, אשר רבות מהן מוצדקות, האמת צריכה להיאמר – מצבם טוב בהרבה ביחס למי שסובל מהלם קרב אצל אנשי הצלה וביטחון.
אנשי הצלה וביטחון אינם כפופים לטיפולו של משרד הביטחון, ולמעשה כל הטיפול בהם נעשה דרך המוסד לביטוח לאומי, שהוא מהגופים המסורבלים ביותר במדינת ישראל.
זכויותיהם, הסיוע לו הם זכאים והמענה הטיפולי שהם מקבלים שונים מהותית מאלו שמקבלים הלומי קרב יוצאי הצבא. הסובלים מתופעת הלם קרב אצל אנשי הצלה וביטחון חשים לא פעם כי המערכת נטשה אותם, וכי המענה שהם זוכים לו דל עד בלתי קיים.
לכך יש להוסיף עוד אוכלוסייה שתופעות של פוסט טראומה והלם קרב נפוצות בה – והם האוכלוסייה האזרחית בקו העימות, כגון איזור עוטף עזה, וכמובן נפגעי פעולות איבה לסוגיהן, אשר נחשפו למראות ומעשים קשים וחוו אובדן אישי כבד במהלכן בחלק גדול מהמקרים.
מדינת ישראל צריכה לכונן הליך טיפול מהיר ואחיד עבור הלומי הקרב באשר הן, תוך הבנה שהלם קרב אינו תופעה רק של חיילים ויוצאי צבא. חשוב מאוד שלא להפקיר את אנשי ההצלה והביטחון שאינם חלק מהצבא, וכמובן לדאוג לטיפול הולם באוכלוסייה האזרחית החשופה לפוסט טראומה מתמשכת.
