אמנם נהוג לחשוב שהלם קרב הוא בעיקר נחלתם של חיילים בשירות קרבי, אך בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה של הלם קרב ופוסט טראומה גם בקרב כוחות הביטחון הלא צבאיים, כגון אנשי המוסד והשב"כ, החשופים לפעמים יותר מחיילי צה"ל לובשי המדים למראות קשים, כאשר האופי הסודי של פעילותם מקשה עליהם להיפתח ולדבר על כך, מה שמונע מהם טיפול מתאים
הלם קרב הנו מצב של פוסט טראומה, פעמים רבות מתמשכת, המתגלה כתוצאה מחוויות קשות של מוות ופציעות קשות של לוחמים בשדה הקרב הצבאי. נהוג לחשוב כי הלם קרב הנו נחלתם של חיילים בשירות צבאי, בעיקר הלוחמים שבהם, שבאופן טבעי חשופים למראות כאלו.
את התפיסה הציבורית הזו של הלם קרב מזינה ההיסטוריה הצבאית, כאשר כבר במלחמת העולם הראשונה החלו לצוץ תיאורים מפורטים של חיילים שלקו ב"שיתוק", התקפי פחד וזעם, וחוסר יכולת מתמשך להמשיך ולתפקד כחיילים בעקבות טראומות שעברו במהלך הקרבות הקשים מאוד שעברו – זאת למרות שהם עצמם לא חוו פציעה פיזית.
אולם בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר לתופעה של התגלות סימני הלם קרב אצל כוחות הביטחון הלא צבאיים – בגופי המודיעין למיניהם, וכן ביחידות משטרתיות שונות. זו תוצאה של זליגת זירות הקרב משדות מלחמה רחוקים אל הרחובות האזרחיים, באמצעות פיגועי טרור ואיום רקטי ממשי.
בישראל, שהיא אחת המדינות המערביות היחידות בעולם הסובלות מאיומי טרור ורקטות מתמשך, אם לא היחידה שבהן – תופעה זו מתגברת. על פי פרסומי השב"כ, מאות פיגועי טרור נמנעים בכל שנה עקב פעילות אינטנסיבית כנגד גורמי הטרור בשטחי יהודה, שומרון ועזה.
הצד השני של נתונים אלו, שאינו מתפרסם כמובן, הינו שרצף מתמשך וסיזיפי זה של המלחמה האינסופית בטרור היא החשיפה הקבועה של לוחמי השב"כ, המוסד ושאר כוחות הביטחון המלווים את הצבא בפעילותו, לחוויות, קרבות ומראות קשים בכל פעם.
המחיר הנפשי של לוחמי השב"כ הללו התפרסם בשנים האחרונות בספרים של יוצאי הארגון, ואף חדר לתרבות הפופולארית הישראלית בדמות סדרת טלוויזיה מצליחה דוגמת "פאודה". הלם קרב אצל כוחות הביטחון הלא צבאיים הפך בשנים האחרונות לתופעה שמדי פעם מוצפת אל הדיון הציבורי, אם כי היא עדיין מודחקת על ידי מערכת הביטחון, שלא מספקת נתונים לציבור על היקף התופעה.
אולם בעוד שלחיילי צה"ל יש את אגף השיקום במשרד הביטחון כדי לפנות אליו במקרים של התגלות הלם קרב, עם כל הבעיות של מוסד זה – נראה כי לאנשי כוחות הביטחון יש קושי מובנה יותר וכתובת פחות ברורה לפנות אליה: ראשית, האופי הסודי בהגדרת הפעילויות שלהם נגד הטרור מקשה עליהם לדבר ולהיפתח כך שיוכלו לקבל טיפול מתאים, עד כדי הכחשת המציאות של היותם הלומי קרב; שנית, הכתובת שלהם בדרך כלל הינה המוסד לביטוח לאומי, המתקשה מאוד להכיר במצבים אלו פעמים רבות, והמבקשים עזרה, שנתנו את הכל על מנת לשמור על ביטחוננו, עוברים מסע קשה בדרך להכרה בנכותם שתסייע להם לטפל בעצמם.
כאן דרושה פעולה משולבת: להקים גוף ייעודי להכרה ולטיפול בהלומי הקרב, כולל מקרים של הלם קרב אצל כוחות הביטחון שאינם צבאיים, ולקצר את תהליכי ההכרה בתופעה. אם נודה שיש בעיית הלם קרב אצל כוחות הביטחון הלא צבאיים, זו כבר תהיה התחלה טובה בדרך לבניית פתרונות מתאימים עבורם.
