כאשר הסטטיסטיקה בארה"ב מצביעה על כך שבין 22 ל-30 יוצאי צבא עם הלם קרב מתאבדים כל יום ובישראל הנתונים אינם מתפרסמים כמעט בכלל – נראה כאילו הממסד מתעלם מן הבעיה, ולא מטפל בה ברצינות. אבל יותר ויותר עמותות וארגונים קוראים בשנים האחרונות להכיר בבעיה, ולשבור את המעגל האכזרי של הלם קרב ואובדנות
שמעתם על החייל מאיזור השרון שנעלם ל-24 שעות, ולבסוף נמצא ירוי ביער סמוך לעיר מגוריו? יכול להיות, אבל סביר להניח שקראתם על כך בעיתון, בידיעה קטנה של 300 מילה בעמוד 12, או משהו בסגנון הזה. למה זה קורה? כי אובדנות מטואטאת מתחת לשטיח, היא עדיין סוג של טאבו שלא נוגעים בו בשיח הציבורי – ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר באובדנות של חיילים.
בעוד שנסיבות המקרה ההוא כנראה לעולם לא תתפרסמנה ברבים, אנחנו יודעים שחלק לא קטן ממקרי האובדנות בקרב חיילים ויוצאי צבא הינו תוצאה של סוגים ודרגות שונות של הלם קרב. הלם קרב ואובדנות הינם שתי תופעות שלובות, ההולכות יחד יד ביד לצערנו.
מה כן ידוע לנו על הלם קרב ואובדנות?
אנחנו יודעים כי בארה"ב, בין 22 ל-30 יוצאי צבא הסובלים מהלם קרב, או בשמו הלועזי PTSD (תסמונת פוסט טראומטית), מתאבדים בכל יום. בחישוב שנתי, מדובר ביותר בין 8,000 ל-11,000 איש בכל שנה.
בישראל אין נתונים רשמיים המקשרים בין הלם קרב ואובדנות. אנחנו כן יודעים, על פי נתונים רשמיים של משרד הבריאות, כי מתאבדים בישראל בין 300 ל-400 איש בשנה, אולם המספר המבהיל באמת בדו"חות מראה על כ-6,000 ניסיונות התאבדות בשנת 2016. עוד אנו רואים כי ישנה עלייה של כ-30% במספר נסיונות ההתאבדות בקרב גילאי 18-21, שהם גילאי הצבא במדינת ישראל.
כאמור, אין בניתוחים של משרד הבריאות קישור ישיר בין הלם קרב ואובדנות, וגם משרד הביטחון לא מנדב נתונים, ולא בטוח שהוא אפילו חוקר אותם לעומק לצרכיו שלו. ככל הנראה, מערכת הביטחון כלל לא עוקבת אחר מקרי אובדנות שמתרחשים לאחר סיום שירותם הצבאי של לוחמי צה"ל, על אף שמקרים אלו קשורים קשר הדוק למה שהתרחש במהלך שירותם הצבאי.
אנו כן יודעים כי ישנם למעלה מ-5,000 נכי צה"ל המוכרים על רקע של הלם קרב, ועוד כ-45,000 איש שהגישו בקשה להכרה על ידי משרד הביטחון על רקע של הלם קרב ולא הוכרו. אין נתונים על מספר האנשים שכלל לא ביקשו הכרה, אך סובלים מהלם קרב.
צירוף הנתונים הללו מראה כי ישנה סבירות גבוהה לאובדנות יתר בקרב קבוצת האוכלוסייה הסובלת מהלם קרב. ביחד עם הידע הבינ"ל, יותר מסביר כי התופעה של הלם קרב ואובדנות רחבה הרבה יותר ממה שמוכנים בממסד להודות.
מה עושים כדי לשבור את המעגל האכזרי של הלם קרב ואובדנות? ראשית, חייבים לחקור לעומק את התופעה ולהתמודד איתה פומבית, ובשקיפות. זו האחריות של המדינה בכלל ושל מערכת הביטחון בפרט.
שנית, חייבים לבצע רפורמה מקיפה בכל הקשור בטיפול בהלומי הקרב, כדי להצילם מאובדנות. במסגרת רפורמה כזאת, חייבים לבנות מרכזי טיפול ייעודיים בקהילה עבור הלומי קרב, עם טיפול ייעודי עבורם; חייבים להכשיר את עובדי הרווחה ובריאות הנפש בקהילות השונות לטפל במקרים אלו; ויש לתת מענה מקיף לא רק להלומי הקרב, אלא גם למעטפת התמיכה המשפחתית והקהילתית שלהם.
רק כך נעצור את המעגל האכזרי של אובדנות והלם קרב. אם לא נבין שזהו קרב בפני עצמו, אנו עלולים להפסיד במערכה.
