לאחרונה התפרסם מקרה בו רופא מבוגר רצח את אשתו, ונטען כי "יש להתחשב בו כי הוא סובל מהלם קרב". אולם המציאות היא שיש עשרות אלפי הלומי קרב, ורובם המוחלט אינם רוצחים. אכן, הלם קרב עלול להיות מלווה בהתפרצויות זעם אלימות, אבל ניתן לצמצם אותם ולמנוע את הפגיעה העצמית והסביבתית של הלם הקרב
הידיעה התפשטה כאש בשדה קוצים: רופא מבוגר בצפון רצח את אשתו. רבים ניסו להבין איך אדם "נורמטיבי" עושה מעשה מחריד שכזה, וחלק ממקורביו הציעו הסבר: "הוא סבל מהלם קרב". הסבר זה קומם רבים מבין הסובלים מהלם קרב, שטענו בצדק כי "זה שיש לנו הלם קרב לא הופך אותנו לרוצחי נשים, או לרוצחים בכלל".
טענתם של הלומי הקרב נכונה. אין תימוכין לטענה כי הלם קרב עלול להיות לגרום לאלימות רצחנית ופלילית, על אף שהוא עשוי להיחשב כ"נסיבות מקילות" בתנאים מסויימים.
אז מה בכל זאת מניע את ההנחה המוטעית לפיה הלם קרב כרקע לאלימות רצחנית היא טענה בעלת הגיון לכאורה?
ובכן, הלם קרב ואלימות אינם זרים זה לזה: הסובלים מהלם קרב לא פעם נוטים להיות אלימים, בין אם בשעות הערות של היום או בשעות הסיוטים של הלילה. בנות זוג של הלומי קרב מדווחות לא פעם כי הן מוכות על ידי בני זוגן תוך כדי שהם ישנים בכלל.
מעבר לכך, הלומי קרב נוטים להיות בעלי "פיוז קצר", כלומר מתפרצים בקלות, לעיתים בזעם רב שנגרר גם לאלימות. לכן, לא פעם, הלומי קרב מוגדרים כמסוכנים לא רק לעצמם, אלא גם לסביבתם הקרובה. בני משפחה מוצאים עצמם נאלצים להתמודד, ופעמים רבות פשוט להכיל, התנהגות אלימה ופוגענית של הלומי הקרב החיים איתם.
בזמן שכל אלו הינן תופעות נכונות, חשוב שוב להדגיש השיוך של הלם קרב כרקע לאלימות רצחנית הינו חסר בסיס עובדתי במציאות. בדרך כלל, נדרשים עוד אלמנטים במבנה האישיות של אדם המבצע רצח, בוודאי כזה של בן משפחה קרוב, מעבר לפגיעה שנגרמה לו עקב הלם קרב, אם הוא אכן בכלל סובל ממנה.
התיוג של הלם קרב כרקע לאלימות רצחנית אינו מסייע כלל וכלל להלומי הקרב. הוא מתייג אותם כגורמי סיכון גבוה, ומאותת לחברה להתרחק מהם ולהרחיקם מהחברה עצמה – מה שכמובן הפוך ממה שצריך לעשות על מנת לצמצם את פגיעה הלם הקרב: הלומי הקרב צריכים את הקרבה ואת החברה, כדי לצמצם למינימום את הסימפטומים של מצבם ולחיות חיים נורמטיביים ומועילים.
"אל תקראו לנו רוצחים", כתב אחד מהלומי הקרב ברשת החברתית, אחרי המקרה. זה נכון: יכול להיות שחלק מהרוצחים הינם הלומי קרב, אבל תמיד יש לזכור – הרוב המוחלט של הלומי הקרב אינו פושע, ובוודאי שאינו רוצח.
