בישראל ישנן הרבה עמותות עם הרבה מטרות נעלות, במיוחד כאשר מושג הערבות ההדדית טבוע כל כך עמוק בזהות היהודית. בתוך שלל המטרות החברתיות החשובות, לפעמים נעלם קולם של החיילים שחזרו מן הקרב עם צלקות נפשיות, כאשר עד לפני כמה שנים בכלל לא היה מקובל חברתית לדבר על הלם קרב. עם השינוי בתרבות הפופולארית והשיח הציבורי בנושא, לרבות הקמת שדולה בכנסת למענם, יותר ויותר עמותות החלו לפעול לגיוס כספים בכדי לסייע להלומי הקרב

החברה האזרחית והמגזר השלישי במדינת ישראל הם מן המפותחים והמשוכללים ביותר בעולם המערבי, עם שלל עמותות וארגונים המכוונים לסייע לכל מיני תתי אוכלוסיות וקבוצות חברתיות בחברה הישראלית.

לכך יש שני הסברים הגיוניים: ראשית, היותה של ישראל חברת מהגרים ובה ערבוב מגוון מאוד של קבוצות בעלות רקע אתני, חברתי ותרבותי שונה; שנית, העובדה שהבסיס של החברה בישראל הינו האוכלוסייה היהודית, הופכת את מושג הערבות ההדדית הטבוע עמוק בתוך הזהות והמסורת היהודית, לפעולה חברתית מגוונת המכוונת לסייע לכל מיני קבוצות אוכלוסייה ומטרות חברתיות שונות.

בתוך בליל העשייה החברתית הזו, נדמה כי קולם של חיילים, יוצאי מערכות הביטחון וההצלה, הסובלים מהלם קרב, נעלם ונאלם. עד לפני כמה שנים, זה אפילו לא היה מקובל חברתית לדבר על הלם קרב – זה היה סוג של טאבו חברתי שלא ממש מדברים עליו. ואם לא דיברו על כך, לא היה אפשר אפילו להתחיל במלאכת סיוע להלומי קרב.

אולם השיח התרבות והחברתי סביב סיוע להלומי קרב מתחיל להשתנות: הוא החל לחדור לתרבות הפופולארית באמצעות סרטים וסדרות, וגם השיח החברתי ואפילו הפוליטי מתחיל להשתנות סביב סוגיית הלם הקרב – כאשר ב-2017 קמה שדולה פרלמנטרית הוקמה בכנסת למען הלומי הקרב, לראשונה בישראל.

אין ספק כי סיוע להלומי קרב תופס תאוצה בישראל, למרות שהוא למעשה עדיין בחיתוליו. בדיון הראשון של שדולת הלומי הקרב בכנסת מסרה ח"כ שרן השכל (ליכוד) כי ממשרד הביטחון נאמר לה שישנם כ-5,000 נכי צה"ל המוכרים כסובלים מהלם קרב, אולם הם רק כ-10% ממספר הבקשות להכרה בהלם קרב שהוגשו לאגף השיקום במשרד הביטחון.

במילים אחרות, ישנם למעלה מ-45,000 איש בישראל שטוענים כי הם סובלים מהלם קרב על רקע של שירות צבאי, ולא אושרה בקשתם להכרה. זאת עוד לפני שהבאנו בחשבון את הלומי הקרב אצל יוצאי כוחות הביטחון וההצעה, שלגביהם אין נתונים מדוייקים ולהם אין אגף שיקום ייעודי כמו בצבא.

פועל יוצא של מציאות זו היא כניסתה המתגברת של החברה האזרחית, עם שלל עמותות וארגונים, הפועלים למען סיוע להלומי קרב. ארגונים ועמותות כאלו הוקמו לפעמים על ידי אנשים הסובלים בעצמם מהלם קרב, המבינים את שפתם וחשיבתם של הלומי הקרב, ומכירים מקרוב את צרכיהם.

כך למשל ב-2018 הוקמה עמותת "טראומה פור גוד", על ידי אורן אור ביטון, הלום קרב יוצא יחידת המסתערבים של מג"ב, אשר הוכר על ידי משרד הביטחון רק 16 שנה אחרי שהשתחרר מצה"ל. ביטון, מחבר הספר "חבית נפץ", חש על בסיס ניסיונו האישי, שהמענה עבור הלומי הקרב אינו מספק, והחליט להקים את העמותה כדי להגיש סיוע להלומי קרב – וכבר במהלך של פחות משנה מאז הקמתה, עשרות הלומי קרב החלו לקבל סיוע, הן בהליכי בקשת ההכרה ממשרד הביטחון, והן בסיוע כלכלי מגוון.

כרגיל בדיון על תפקידה של החברה האזרחית, נשאלת השאלה הנצחית האם זה לא תפקידה של המדינה לדאוג להלומי הקרב ולהגיש להם סיוע הולם. מן הסתם, הוויכוח הזה יימשך עוד הרבה זמן. אבל על דבר אחד נדמה שאין ויכוח: סיוע להלומי קרב לא יכול לחכות להכרעה ולרפורמות הנחוצות שהמדינה צריכה לחולל כדי לתת להלומי הקרב מענה הולם; כל עוד המדינה לא מטפלת טוב מספיק בהלומי הקרב, ימשיכו לפרוח עמותות וארגונים ששמו לעצמן