הלם קרב ופוסט טראומה: סימפטום אחד ביום – אדישות לסביבה

אנשים הסובלים מהלם קרב ופוסט טראומה מפתחים אסטרטגיות להימנעות מסיטואציות חברתיות, אשר מבודדות אותם ומעמיקות את תחושת הבדידות שלהם לאורך זמן. הסכנה האמיתית בתופעת לוואי זו היא הכלל הידוע ש"יחס גורר יחס", והאדישות הופכת להדדית עד כדי תחושה בקרב הלומי הקרב שהם לבד בעולם, מה שמגביר את נטייתם להתאבד. מה עושים? יוזמים מגע חברתי

בעוד שחרדות, סיוטים והתפרצויות זעם הם הסימפטומים של פוסט טראומה והלם קרב אותם ניתן לזהות בקלות, ישנם גם סימפטומים שקטים, בלתי נראים ובלתי מורגשים, שהם מסוכנים יותר עבור הלומי הקרב, עד כדי הגברת הסכנה לאובדנות בקרבם.
הסימפטומים שאותם קל לזהות הם הסימפטומים שמאופיינים בדרך כלל כזעקה לעזרה מצד הסובלים מהלם קרב. התפרצות זעם מעידה על המצוקה הנפשית בה מצוי הלום הקרב, ומכאן בולטת זעקתו לעזרה נפשית.
אולם מה קורה כאשר הלומי קרב אינם זועקים לעזרה? תופעת האדישות לסביבה, המאפיינת הלומי קרב רבים, היא בדיוק כזאת: הם מסתגרים, ממעטים לדבר עם אחרים או לנהל אינטראקציות חברתיות בכלל, ובכך הם נמנעים ממגע חברתי שיכול לחשוף את מצבם ולהודיע לסביבתם על הצורך בעזרה נפשית ומקצועית עבורם.
בכך חולפים הלומי קרב רבים "מתחת לרדאר", בלי שהם מודעים למצבם ומבלי שהסביבה יודעת להסביר מה עובר על הסובלים מפוסט טראומה והלם קרב. לא לחינם מכונה הלם הקרב לא פעם בתואר "הנכות השקופה" – זו נכות שלא רואים שום סימן פיסי על הגוף, להבדיל מנכים אחרים שחסרים גפיים או מתניידים באמצעות כיסאות גלגלים.
הסכנה הגדולה בתופעה של אדישות לסביבה מצד הלומי הקרב הינה כפולה: ראשית, כפי שצויין לעיל, יש סכנה שהסביבה לא תבחין בזמן בהלום הקרב ומן הסתם גם לא תגיש לו את הסיוע הדרוש; שנית, האדישות לסביבה של הלומי הקרב יכולה לגרור יחס דומה של אדישות מצד הסביבה, בבחינת "יחס גורר יחס", מה שעלול להוביל להזנחתם של הלומי הקרב.
חשוב לומר כי אדישות לסביבה היא לא בהכרח בחירה מודעת של הלום הקרב, אלא מנגנון הגנה ואסטרטגיית התמודדות של הלום הקרב עם מצבו. הסובלים מהלם קרב ופוסט טראומה שקועים כל כך עמוק בטראומה, חיים שוב ושוב את האירועים שהובילו למצבם, שאין להם כח נפשי להתעניין בסביבתם ולהיות מעורבים בחיי הסובבים אותם.
תופעת לוואי זו של הלם הקרב נמצאה כאחת המאיצות של תחושת הבדידות העמוקה בה שרויים הלומי קרב רבים, אשר בתורה גם יוצרת בקרבם תחושה כי אין פתרון אחר לכאבם מלבד התאבדות.
כאשר הסטיסטיקה בארה"ב מדברת על 22 ויותר יוצאי צבא הלומי קרב המתאבדים בכל יום – וכאשר מן המחקרים עולה כי חלק ניכר מיוצאי הצבא שהתאבדו הם יוצאי המלחמות שהסתיימו לפני כמה עשורים כגון מלחמת וייטנאם – נראה כי הלומי קרב רבים סוחבים לאורך שנים את הצלקות הנפשיות, ומתייאשים מהחיים בגלל בדידות, חוסר סיוע, המתודלקים על ידי אדישותם לסביבה.
אז מה עושים? מגלים עירנות כלפי מי שהיה לפני האירועים הטראומטיים חברותי ופתוח, ולפתע מגלה הסתגרות ואדישות לסביבה – ויוזמים בדרך קבע אינטראקציות חברתיות איתו. כמו כן, חשוב לפנות לייעוץ וטיפול, על מנת לחלץ את הלום הקרב מאדישותו לסביבה. רק בניית מעטפת תומכת בהלומי הקרב יכולה לשבור את מעגל האובדנות ההרסני של הלומי הקרב.

טענתם של הלומי הקרב נכונה. אין תימוכין לטענה כי הלם קרב עלול להיות לגרום לאלימות רצחנית ופלילית, על אף שהוא עשוי להיחשב כ"נסיבות מקילות" בתנאים מסויימים.

אז מה בכל זאת מניע את ההנחה המוטעית לפיה הלם קרב כרקע לאלימות רצחנית היא טענה בעלת הגיון לכאורה?

ובכן, הלם קרב ואלימות אינם זרים זה לזה: הסובלים מהלם קרב לא פעם נוטים להיות אלימים, בין אם בשעות הערות של היום או בשעות הסיוטים של הלילה. בנות זוג של הלומי קרב מדווחות לא פעם כי הן מוכות על ידי בני זוגן תוך כדי שהם ישנים בכלל.

מעבר לכך, הלומי קרב נוטים להיות בעלי "פיוז קצר", כלומר מתפרצים בקלות, לעיתים בזעם רב שנגרר גם לאלימות. לכן, לא פעם, הלומי קרב מוגדרים כמסוכנים לא רק לעצמם, אלא גם לסביבתם הקרובה. בני משפחה מוצאים עצמם נאלצים להתמודד, ופעמים רבות פשוט להכיל, התנהגות אלימה ופוגענית של הלומי הקרב החיים איתם.

בזמן שכל אלו הינן תופעות נכונות, חשוב שוב להדגיש השיוך של הלם קרב כרקע לאלימות רצחנית הינו חסר בסיס עובדתי במציאות. בדרך כלל, נדרשים עוד אלמנטים במבנה האישיות של אדם המבצע רצח, בוודאי כזה של בן משפחה קרוב, מעבר לפגיעה שנגרמה לו עקב הלם קרב, אם הוא אכן בכלל סובל ממנה.

התיוג של הלם קרב כרקע לאלימות רצחנית אינו מסייע כלל וכלל להלומי הקרב. הוא מתייג אותם כגורמי סיכון גבוה, ומאותת לחברה להתרחק מהם ולהרחיקם מהחברה עצמה – מה שכמובן הפוך ממה שצריך לעשות על מנת לצמצם את פגיעה הלם הקרב: הלומי הקרב צריכים את הקרבה ואת החברה, כדי לצמצם למינימום את הסימפטומים של מצבם ולחיות חיים נורמטיביים ומועילים.

"אל תקראו לנו רוצחים", כתב אחד מהלומי הקרב ברשת החברתית, אחרי המקרה. זה נכון: יכול להיות שחלק מהרוצחים הינם הלומי קרב, אבל תמיד יש לזכור – הרוב המוחלט של הלומי הקרב אינו פושע, ובוודאי שאינו רוצח.